רמי ברכה - "השטח מדבר"

במאמר זה, המשקיע רמי ברכה משתף בגילוי לב אילו תובנות ושיעורים הוא למד כתוצאה מפציעתו הקשה בזמן שירותו כקצין בצה"ל

  • השקעות
בשיתוף רמי ברכה, בשיתוף רמי ברכה
רמי ברכה (צילום: יח"צ)

"אני משקיע ביזמים צעירים ב-24 השנים האחרונות, מתלווה אליהם למסע של חייהם. לרובם זה מסע ראשון. רובם טרם פסע בשטח לא מוכר, שבו יש צורך ללמוד את תוואיו תוך כדי תנועה. הם ניתחו את השטח טרם היציאה, ונעים בתוכו על בסיס ציר ניווט שבנו לעצמם - קוראים לזה בשפה האזרחית, תוכנית עיסקית. אבל האם תוואי השטח במציאות הוא בדיוק כמו במפה?"

התשובה לשאלה הנ"ל היא "לא", תוואי השטח במציאות אינם בדיוק כמו במפה. תוך כדי תנועה מתגלים פרטים נוספים שלא הופיעו במפה, כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. יותר מזה, אף תמונת השטח שהופיעה במפה ועל בסיסה תוכנן הציר - נבנתה התכנית העיסקית, תמונת שטח זו משתנה לנגד עיניהם, כי היעד -העולם העיסקי, הינו דינמי ואין לו כל חובת נאמנות להישאר כשהיה.

ואני אומר להם, פיתחו אזנים ועיניים כי השטח מדבר. החדשות הטובות הן שהוא שולח אותות התרעה, והחדשות הרעות הן שהוא עושה את זה בשפת הסימנים ובלחישה שכמעט אינה נשמעת. קל מאוד להתעלם מהסימנים הלא ברורים האלה וגם מפתה, כי אלה סימני אזהרה והרי אנחנו מעדיפים שהכל יתוקתק כמו בתכנית. אבל מי שלא ישים אליהם לב, סופו שיעלה על מוקש.

עוד בוואלה!

המהפך הושלם: כשבעל מוסך האופנועים יצא לעבוד במכון טיפוח ואסתטיקה

לכתבה המלאה

חורף, מרץ 1983

ומאיפה התובנה הזאת? התעלמתי מסימני אזהרה ועליתי על מוקש. פשוט. וכאן זה התחיל:

חורף, מרץ 1983, הגדוד ממוקם בלבנון בגזרת הרי השוף, איזור עין זחלתא. No men's land - כולם אוייבים של כולם... הסורים מצפון לנו, מחבלים שורצים בכל מקום, הדרוזים והנוצרים, שוכני האזור נלחמים אחד בשני, ואנחנו, גדוד 890 של הצנחנים, בפיקודו של בוגי יעלון, בתווך. מחלקה 1 של אוגוסט 82, בפיקודי, מתמקמת בבית נטוש בהרים. אין להוציא אף מהמבנה שלא למטרת פעילות מבצעית מחשש לפגיעת צלפים - אפילו שמירות, כמו גם תרגילי כושר ומסדרי כוננות שהסגל מעביר ללוחמים, מתבצעות בין כותלי המבנה.

באותו בוקר, בעקבות מידע מודיעיני שמתקבל במפקדת הגדוד בדבר חשש לתנועת מחבלים מצפון לתוך הגזרה, יוצא כוח בפיקודו של קובי לסריקה באחד הוודיות. בוגי וחפ"ק הגדוד נעים לג אחד מאחוריו, ואני עם מספר מלוחמי יושבים על הכלים בכוננות התערבות, למקרה שהכוח של קובי ייתקל ויזדקק לסיוע.

שרון המ"פ עולה בקשר, "תגיע מהר, היה אירוע, קובי נכנס לשדה מוקשים לא מסומן, יש פצועים..."' אני מוביל בבהילות את צוות החילוץ לאזור האירוע, אנחנו מגיעים תוך כ-15 דקות של נסיעה בהרים בשבילים, לא שבילים, והתמונה שאנחנו רואים לפנינו אינה פשוטה: אנחנו נמצאים סמוך לרכס, שמדרונותיו מכוסים בטרסות המדרגות את הירידה. מלפנינו טרסה אשר יורדת לתא שטח נמוך יותר, ובאותו תא שטח עומד לו בית בודד. בחזית הבית שוכבים על האדמה הבוצית, 3 מחברי לנשק, קובי מפקד המחלקה, ושניים מלוחמיו - שלושתם איבדו את כף רגלם מדריכה על מוקש כאשר התקרבו לאותו מבנה בודד כדי לבדוק אותו, ונכנסו, בלי לדעת לזירה ממולכדת.

קובי מסתכל עלי, פניו מלאים בדם, והוא מחייך אלי חיוך עצוב, שוכב בלי כף רגל בחוסר אונים. אני מביט בו בחיוך מעודד, מלאכותי, חיוך שאומר, אני כבר נכנס לחלץ אותך.

שרון המ"פ ואני מתארגנים לכניסה. אין ברשותנו במקום אמצעים לכניסה לשדה מוקשים, כגון סנדלי חבלה ומזרוני חבלה, ואנחנו מחליטים להיכנס עם הציוד הבסיסי ביותר, דקר שבו אוחז שרון ודוקר את הקרקע תוך כדי כניסה זהירה לתוך הזירה הממולכדת, וסרט סימון לבן הנמתח מרגלו אחורה, ואני הולך על עקבותיו, עם אלונקה בידי ומצמיד את הסרט לאדמה באמצעות יתדות.

שרון מגיע ראשון לטרסה ויורד בה לאותו תא שטח שבו נמצאים הפצועים - אני מגיע למקום הירידה, מסתכל למטה ורואה מקבץ גדול של מוקשי נעל מחכה לי בתחתית, חשוף בחלקו בגלל הגשמים ומכוסה בוץ בחלקו. אני שואל את שרון "שרון, על איזה אבן דרכת כשירדת בטרסה" - הסרט סימון לבן לא יכול לעזור כאן, ושרון מורה על אבן רחבה ודקה ואומר "זאת". אני מוריד את רגלי השמאלית לכיוון האבן אשר נמצאת די הרחק מתחתי - ושבריר שניה לפני שאני מניח את כל משקל גופי על האבן, כל צופרי האזעקה במוחי פורצים בזעקת התראה... ואני מבין, מאוחר מדי, שיש מוקש מתחת לאבן. האבן הרחבה והדקה, שטופת מים ונקיה בחלקה העליון, אבל הדופן הצרה שלה מכוסה בוץ יבש... התובנה ברורה - האבן הזאת הוצאה ממקומה הטבעי וכעת היא יושבת מעל לאדמה, מעל למקומה הקודם, משום שיש מוקש מתחת, ואני הולך לדרוך עליו (שרון אכן דרך על האבן הזאת, אבל מצידה הימני, ואילו אני כשמאלי, הורדתי את רגל שמאל ראשונה ודרכתי על צידה השמאלי...).

השטח דיבר

השטח דיבר, הוא לא אמר לי "מוקש מתחת לאבן", אבל הוא השאיר סימני בוץ שהעבירו את המסר, ואני לא הייתי מהיר מספיק לקרוא את המסר בזמן אמת.

פיצוץ, אני עף עמוק לתוך השדה הממולכד, ובנס לא נופל על מטען נוסף. אני נחבט באדמה ונוחת למציאות חדשה... המוקש עשה עבודה טובה: כף רגל שמאל עפה יחד עם הנעל הצבאית, כף יד ימין מרוסקת באזור שמעל לכף היד, ויד שמאל פגועה קשה באזור האמה. אני לבד עם עצמי כי שרון והחובש שהיה חלק מהכוח האורגני נמצאים רחוק ממני ולא יכולים לפסוע אלי במהירות.

המחשבות רצות לי בראש במהירות. הרבה מחשבות. הראשונה - "רמי שיחקת דוקים עם החיים שלך ובצעד אחד לא נכון, העפת את הדוקים לכל הרוחות", השניה - בשבריר שניה הפכת מלהיות קצין בצנחנים שמוביל 30 לוחמים באזורים מסוכנים בלבנון, לסמרטוט ששוכב על הרצפה בלי רגל ועם שתי ידיים מרוסקות - וזו המציאות החדשה של חייך. לתמיד. והמחשבה השלישית - תפסיק לחשוב לי על כל הדברים האלה ובדוק מה קורה עם יד ימין....

אספתי בעזרת יד שמאל המרוסקת, את יד ימין והנחתי אותה עלי - כף יד ימין היתה שלמה, אבל כל החלק שמעליה היה מרוסק - ראיתי את הוורידים הקרועים, מבצבצים בין השרירים והעצמות השבורות וניסיתי להזיז את האצבעות - האצבעות זזו, ואני אמרתי לעצמי " אני חייב לא לאבד את ההכרה, כדי שכשאגיע ארצה, אומר לרופא לא להוריד לי את היד".

החילוץ היה מורכב ולקח זמן, הנחתת מסוקים מהארץ בשטח לא פשוט, והוצאת הפצועים אחד אחד, העמסת הפצועים על המסוקים אחרי מתן טיפול ראשוני של חוסם עורקים, אינפוזיה ומורפיום וטיסה ארוכה לארץ.

איבדתי את ההכרה במסוק והתעוררתי אחרי הניתוח - השאלה הראשונה ששאלתי היתה "מה אין לי" - התשובה היתה "כף יד וכף רגל..." הרגשתי שאיבדתי שני איברים בגוף בשני אירועים נפרדים, ובאותו היום.

במשך 3 השבועות הראשונים של אחרי הפציעה, אני במצב פיזי ומנטלי ירוד ביותר. פיזית, אני לא יכול להזיז איבר מגופי - כולי עטוף בתחבושות ואני שוכב על מיטת מים ומפריש מהפצעים הפתוחים מים ודם. ומנטלית - שרוי באבל קשה על גופי וגם על חיי וללא אנרגיות לנסות ולהילחם במציאות. סירבתי לקבל את המציאות, אבל מצד שני המציאות כל כך ברורה ולא ניתנת לשינוי.

Life Saving Dream

השינוי הגיע 3 שבועות אחרי הפציעה כאשר לילה אחד חלמתי חלום - ספק חלום וספק הזיה. אני קורא לחלום הזה LSD= life saving dream.: בחלום אני רואה את עצמי עומד כרגיל, שתי ידיים ושתי רגליים, פרופיל 97... אבל בהבדל אחד, כף ידי הימנית צבועה בשחור, וכף רגלי השמאלית צבועה בשחור. התעוררתי מהחלום ואמרתי לעצמי "אז זוהי כל הפציעה שלך? צבע אחר? עם זה אני יכול להתמודד" - ומאותו רגע נכנסו לתוכי אנרגיות כדי להפוך, בעבודה קשה, את החלום הזה למציאות.

המסר ברור - השטח זרוע במלכודות, ואת רובן ניתן לזהות ולעשות שינוי מיידי, לתכנן מסלול מחדש ולנוע מהכיוון שהיה נכון עד אתמול, לכיוון החדש הנכון. תפקיד המנכ"ל, הוא בראש ובראשונה להסתכל אל האופק, לקרוא את שמגיע ולהיות הראשון שאומר "יוסטון, יש לנו בעיה". יחד עם זאת, עדיין יהיו מוקשים שלא נצליח לאתר, וכאן ניבחן במבחן המנהיגות, כאן ניבחן בבניית הכוח והיערכות מחדש, כאן ניבחן ביכולת ההישרדות שלנו.

הכותב הוא רמי ברכה, משקיע הון-סיכון ומתנדב בארגון אגודת הידידים של פצועי צה"ל.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully